מאת הישאם נפאע

בנאומו הארוך מאוד (11.1), הגדיר נשיא סוריה בשאר אסד את המתרחש בארצו, בתור "המשבר החמור ביותר בתולדות סוריה המודרנית". הוא צודק. אך בבואו להתמודד עם משבר זה, הוא בחר להתעלם לחלוטין מאלפי החללים הסורים, אזרחים וחיילים. לא רק שלא הביע כל מחווה של כבוד כלפיהם, הוא אף נמנה מלהזכירם, בדיוק כמו בשאר נאומיו. כך נתפס ערך חיי האדם, הפרט, האזרח הסורי, בעיני המשטר הזה. אסד קבע כי למשטרי הנפט של מדינות המפרץ אין כל זכות לקרוא לדמוקרטיזציה בסוריה, היות והם עצמם משטרי רודנות, הבורים בכל הנוגע למשמעות הדמוקרטיה. הוא צודק.

משטרים משת"פיים אלה, הנשמעים להוראות האימפריאליזם האמריקאי, צריכים פשוט לשתוק, כשהם באים להטיף מוסר לגבי זכויות אדם. יחד עם זאת, יש להפנות ללא גמגום את הביקורת בהקשר זה גם לאסד ולמשטרו. היא מתלבשת עליו בדיוק רב. מקוממת במיוחד הייתה התפארותו בעובדה, כי הפרלמנט הסורי הראשון הוקם כבר ב-1919. אך מה נשאר ממהות הפרלמנטריזם בתקופת שלטונו ושלטון אביו? איזה רוח פרלמנטארית שרדה תחת משטר היחיד של מפלגת הבעת', שדיכאה כמעט לחלוטין כל אופוזיציה מאורגנת אמיתית בעם הסורי?

המשטר הסורי והמציאות במזרח-התיכון

אסד אמר בשפה ציורית, כי הליגה הערבית, המפעילה לחצים על משטרו, היא תמונת ראי למצב הערבי המחפיר. הוא צודק. אבל האם המשטר שהוא ירש את נשיאותו לא היווה מרכיב מרכזי במצב מחפיר זה? האם הוא מחשיב עצמו לגורם ניטראלי, חיצוני, אובייקטיבי? ואסד המשיך ושאל: האם הליגה הערבית הצליחה למנוע הרג של רבבות עיראקים? הוא צודק. אבל האם הוא חושב שביכולתו לעוות את ההיסטוריה, ולהשכיח את מעורבותו של המשטר הסורי במלחמה נגד העם העיראקי, ב-1991? המשטר העמיד אז 14,500 קצינים וחיילים סוריים בשירות התוקפנות האימפריאליסטית של וושינגטון. האמת היא, שמשטר הבעת' הסורי היה שותף פעיל ומלא, לצד המשטרים שהוא מבקר, לפשעים נגד העם העיראקי.

מי שמדבר על דמוקרטיה, ומי שמגשימים אותה

"בעת משבר לאומי קיומי, המאיים על המולדת, חובה על האומה להתאחד, ואת חילוקי הדעות יש להכריע בקלפי", אמר אסד, והוא, כמובן, צודק. אבל האם הדרך לקלפי הייתה אי פעם סלולה, נגישה וחופשית בפני העם הסורי תחת משטרו? הרי מה הייתה הסיבה שהוציאה במארס 2011 לרחובות מפגינים סורים בלתי-אלימים, למחאה צודקת? אסד קובע כי על עמדת ההנהגה להישען על תמיכת העם. בוודאי שהוא צודק. זו אמירה קולעת, אך בו-זמנית ממש מקוממת, כשהיא באה מצידו של איש כאסד. ביתר פירוט: אסד צודק שיש מזימה, שמעורבים בה משטרי הנפט המשת"פים בשירות האימפריאליזם, וזה בדיוק מה שמחייב אחדות של המשטר עם העם. אולם כיצד נהג משטרו של אסד? הוא פתח באש על תהלוכות מחאה עממיות ולא-אלימות, ובכך היה שותף מלא ליצירת המצב המסובך והנפיץ בו מצויה סוריה כיום. מצב זה נוצל בידי כל מיני קבוצות חמושות, הממומנות והנתמכות בידי כוחות זרים, לרבות מדינות ערביות מסוימות.המשטר הזה הראה שאינו מוכן לסבול שום מחאה עממית. אף לא זו של כמה נערים, שריססו כתובת גרפיטי בעיר דרעא: "העם רוצה להפיל את המשטר". משטרו של אסד עצר אותם עם חלק מבני משפחותיהם, חקר, עינה והשפיל. אירוע זה הפך לאירוע מכונן. אומנם המשטר פיטר את מושל העיר, וניסה ליצור את הרושם שהלקח הופק. אולם באותה נשימה, כוחות הביטחון נשלחו לדכא, באופן ברוטאלי, כל תהלוכה. כמו בכל דיקטטורה, הבריונות והאדנות השלטונית גברה על יתר השיקולים.

אין לספק ניתוח פשטני למציאות מורכבת

בתוך מציאות מרובת סתירות, מי שמחלקים את היקום לצבעי שחור ולבן – מצד אחד, המחנה התומך במשטר, ומצד שני, המחנה התומך באימפריאליזם ובמשרתיו – למעשה משווקים שקר, למרות הכוונות הטובות של חלקם. בתוך העם הסורי ישנם פטריוטים מהפכנים, וגיבורות וגיבורים, שאינם זקוקים לתעודות יושר מאף אחד. במיוחד לא ממשטרו של אסד ומצאן מעריציו. פטריוטים אלה מתנגדים בתוקף לכל מעורבות זרה בארצם, אך גם מתנגדים לפגיעה בחירותו, בזכויותיו, ובכבודו של העם הסורי. כמו טובי הבנים של כל העמים, הם משתוקקים לחופש מדיכוי.

יהיה זה ציני עד מאוד להעמיד עם כלשהו בפני שתי בחירות איומות: הבחירה בין דיכוי חיצוני לבין דיכוי פנימי. את המשוואה הזו יש לשבור! בסוף נאומו, הביע אסד תמיכה בעקרון של ממשלה מורחבת, שתכלול כוחות פוליטיים שונים. היות וגם בעבר השמיע הצהרות פשרניות, אך אלה נותרו ללא כיסוי – מבחנו כעת הוא בביצוע. אין לאסד ולמשטרו כל זכות לקבוע את כללי המשחק. זכות זו שמורה באופן בלעדי לעם הסורי עצמו. יש לקיים בהקדם בחירות דמוקרטיות, בהן יאמר העם את דברו. זאת לאחר ארבעה עשורים של שלטון, ברפובליקה שבה כס הנשיאות עובר בירושה.

(המאמר פורסם בגיליון השבוע של"זו הדרך")