מאת אלון-לי גרין

את בוקרו של יום ד', 8 בפברואר, יום תחילת השביתה הכללית במשק, העברתי בנמל התעופה בן-גוריון. לא הגעתי לשם כדי לטוס, וגם לא הייתי מצליח לטוס לו רציתי: נתב"ג היה מושבת מ-06:00 עד 12:00, אז נאלץ, בהוראת בית הדין הארצי לעבודה, לחדש את הטיסות. הגעתי לנתב"ג, יחד עם סתיו שפיר ופעילים נוספים מהתנועה החברתית. איתנו היו גם אנשי פורום הארגונים לצדק חברתי. באנו במטרה לתמוך בשביתה הכללית, לשוחח עם ועד העובדים של נתב"ג, וגם כדי לדבר עם הנוסעים. הרי בכל שביתה בנתב"ג, מופנות מצלמות התקשורת, אל הנוסעים שטיסותיהם מתעכבות, כדי לשמוע מפיהם על הכעס והתסכול שהם חווים.

כשהגענו לאולם ההמראות, מצאנו נוסעים רבים שישבו וחיכו, והתחלנו לשוחח איתם. קיימנו בתוך האולם הפגנה קטנה, לעיני צלמי התקשורת שהיו שם, שלא הופסקה גם כשהגיעו אנשי הביטחון של נתב"ג, המאוגדים בהסתדרות. לאחר שנגמרה ההפגנה, והלכו אנשי התקשורת, סתיו ואני החלטנו להישאר במקום. מה שראינו היה מראה קשה: בזמן שעובדי נתב"ג המאורגנים שבתו, עובדי הקבלן, שאינם מאורגנים, נאלצו להמשיך ולעבוד כרגיל: ניקו, סידרו, ועשו את עבודתם, כאילו מדובר ביום ככל הימים.

היה משהו מאוד צורם בעובדה, שההסתדרות, שיצאה למאבק למען עובדי הקבלן, עשתה זאת בצורה מנותקת לחלוטין מאותם עובדים: לא היה כל ניסיון לקיים פעילויות הסברה, או לעודדם לפעול למען העסקה ישירה.

פנינו לשוחח עם עובדי הקבלן שהיו במקום. לדברי סמי, חשמלאי העובד באחת מחברות התחזוקה הפועלות בנתב"ג, המנהלים שלו הורו לו שלא לדבר עם התקשורת, וגם לא לדבר עם עובדי נתב"ג המאוגדים והשובתים.

עובד קבלן אחר, שעבד בניקיון, רצה לדבר איתנו, אבל חשש גם הוא ממנהליו. הוא העביר לנו פתק: "אשמח לדבר, אבל כדאי שנתרחק. כאן יש מנהלים, שמסתכלים עלינו". היה זה מדהים לראות, עד כמה משתדלות חברות הקבלן להחדיר פחד בעובדים שלהן. בסופו של דבר, זהו הפחד שלהן עצמן: הפחד מפני התארגנות, הפחד שאלה שהם קורבנותיו של ניצול, יסרבו להמשיך ולהיות קורבנות.

את שושנה, אחת מעובדות הקבלן, פגשנו יושבת בשולחן באזור בתי הקפה, ליד אולם ההמראות. היא זיהתה את סתיו מהטלוויזיה ומההפגנות בקיץ. "תמכתי במחאה החברתית, באתי לכל ההפגנות שארגנתם, אבל מה יצא לנו מזה? יש לי ארבעה ילדים בבית, ויצאתי להפגין בעיקר בשבילם. מה קורה עם המחאה החברתית? למה כלום לא השתנה מאז?".

כשהגיעה לעבודה אותו בוקר, שושנה כלל לא ידעה שיש שביתה כללית במשק. מנהליה רק אמרו לה וליתר עובדי הקבלן, שהם חייבים להגיע לעבוד כרגיל, ולהתרחק מכל מה שקורה באותו יום בנתב"ג. יחד איתה בשולחן, ישבו עוד שתי עובדות קבלן. שלושתן עובדות בשירות לנוסע (שר"ן). עובדי שר"ן הם העובדים שמכווינים את הנוסעים בשדה התעופה, מסייעים בעמדות הבידוק, מעמיסים את התיקים למסלול המטען, ועוזרים באבטחה.

הן הסבירו לנו, כי הן עובדות בעמידה, במשמרות לילה ארוכות. אחת העובדות מועסקת כבר שבע וחצי שנים, אבל לא קיבלה מעולם העלאת שכר. סיפרנו להן, כי עובדי נתב"ג, המאורגנים בהסתדרות, נהנים מעליית שכר שנתית, זכאים לסידורי הסעות, וזוכים לטיסה שנתית על חשבון החברה.

סתיו סיפרה לעובדות על המאבק שהובלתי כשעבדתי כמלצר, לפני מספר שנים, להקמת ועד עובדים ברשת בתי-הקפה "קופי-בין". הן שלחו סמסים לעובדות אחרות, ובתוך כמה דקות, ישבנו כבר עם עשר עובדות, ששאלו שאלות והתעניינו לגבי הזכויות שלהן. "אם אתן רוצות לעבוד בתנאים יותר טובים, אז יש פתרון פשוט – להקים ועד עובדים", אמרנו להן, והבטחנו, כי נהיה מוכנים ללוות את תהליך ההתארגנות.

חלקן הביעו חשש, כי ברגע שיתחילו להתארגן – יפוטרו. הבהרתי להן, מניסיוני, כי החוק אוסר על פיטורי עובדים בשל התארגנות: כאשר פוטרתי בעקבות הקמת ועד עובדים, זכיתי להגנה משפטית מההסתדרות והוחזרתי לעבודה.

"בואו נעשה את זה עכשיו, אני בעניין" – אמרה שושנה. במקום היו כשליש מתוך שישים עובדי השירות לנוסע. רצתי למשרדי ההנהלה, כדי למצוא מחשב בו אוכל להדפיס טפסים ולהחתים את העובדים. בינתיים, סתיו העלתה על הכתב, יחד עם העובדים, את תנאי העבודה שהם דורשים. בצהרי יום השביתה הכללית, בזמן שהמשק כולו הושבת למען זכויותיהם של עובדי הקבלן, בחרו כמה עשרות עובדי קבלן אמיצים להתארגן, ולקחת בעצמם חלק במאבק על תנאי העבודה שלהם: "אנו עובדות ועובדי קבלן, שמועסקים בחברת רם ק.ר.ם בע"מ, מודיעים בזאת, בהתרגשות, על התאגדותנו במסגרת ועד עובדים. לא ניתן לאף אחד לקחת את זכויותינו ולא נשאיר את המאבק רק לעובדים 'חזקים'. מהיום הדברים משתנים – עובדי הקבלן הופכים גם הם לעובדים חזקים, לעובדים מן השורה".

(המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך")