מאת בנימין גונן

    "מק"י היא מפלגת המאבק המעמדי, מפלגה מהפכנית של מעמד העובדים וכל השכבות המנוצלות, מפלגת האינטרנציונליזם והפטריוטיזם האמיתי. מפלגה יהודית-ערבית,  הנאבקת למען העניינים  האמיתיים של ישראל  לטובת כל תושביה" (תקנון מק"י, 2004, סעיף 5).

    כקומוניסטים, היינו רוצים  שהבעיות החברתיות  והמעמדיות יהיו מרכז פעילותנו, ושהציבור יבחן  את השאלה הלאומית כחלק מהמאבק הכללי נגד הקפיטליזם. אך בפועל, השאלה הלאומית מחריפה, והכול סובב סביבה.

    למרות התנאים הקשים בעבר ובהווה, עולה בידינו לשמור על העקרונות המעמדיים ועל העמדות האינטרנציונליסטיות.

חברותם של העובדים הערבים בהסתדרות

    עד לוועידה ה-9 של ההסתדרות הכללית (1960), נמנע מהפועלים הערבים להצטרף לשורותיה. העיקרון, שהתווה  בן גוריון בספרו "ממעמד לעם" (1933), נשמר בקפדנות: "לא הגענו לכאן, כדי לארגן משהוא או להפיץ בין מישהם רעיונות סוציאליסטיים. הגענו לכאן כדי ליצור מולדת עבודה לעם היהודי...".

   מק"י וחוגים דמוקרטיים נוספים ניהלו מערכה ממושכת למען פתיחת שערי ההסתדרות בפני הפועלים הערבים. בוועידה ה-9 של ההסתדרות הוחלט, אמנם, על מתן אפשרות לפועלים ערבים להצטרף באופן אישי להסתדרות, אך רק כעבור שש שנים,  בוועידה ה-10 של ההסתדרות (1966), השתתפו לראשונה צירים ערבים. במקביל, הושמטה המילה "עבריים" משמה של ההסתדרות, ונותר השם: "ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל".

המערכה נגד הקומוניסטים במקומות העבודה

    ראשי מפא"י בהסתדרות ניהלו מערכה להצרת רגליה של מק"י באמצעות התנכלות לחברי מק"י במקומות עבודתם.

    המערכות המעמדיות, בהן נטלו חלק חברי מק"י, לא היו קלות. הן נערכו בתנאים קשים  של רדיפת קומוניסטים, שנבחרו לעמדות חשובות בוועדי עובדים. העיד על כך אלי נחמיאס מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, אשר בעבודת הגמר שלו  הביא  מדברי  צבי בשן, מעובדי מועצת פועלי חיפה: "לאחר מכן  שלח אותי  אלמוגי ל'דשנים ופוספטים' על מנת להיאבק נגד הוועד בראשותו של אברהם לבנבראון (לימים חבר הוועד המרכזי של מק"י וחבר כנסת מטעמה). תוך חצי שנה הצלחנו להכניס 200 חברים למפא"י ולשלוט בוועד".

    שיטות הרדיפה שיישמו יוסף אלמוגי  ואבא חושי, שכיהנו במשך שנים רבות כמזכירי מועצת פועלי חיפה, היו ידועות לשמצה באנטי-קומוניזם שלהן ובעוינותם לעובדים הערבים.

    בספרו "בעובי הקורה", מספר יוסף אלמוגי, כי בתחילת שנות ה-50 היו כ-500 מקומות עבודה בחיפה ו-12 מהם היו מוקדי כוח ראשונים במעלה ועמדות מפתח מבחינת השליטה בהסתדרות, וביניהם: הנמל, צי הסוחר, הרכבת, הדואר, חברת החשמל, בתי הזיקוק, מפעל הטקסטיל אתא, דשנים וחומרים כימיים ופניציה. אלמוגי ציין, כי כמעט כל ועדי העובדים במקומות עבודה גדולים אלה  היו בשליטת מפ"ם ומק"י והוסיף. "נדרשו לנו כשלוש שנים, עד סוף 1952, כדי לשכנע את העובדים, כי למען ההסתדרות והמדינה ולמענם הם, מוטב שיצביעו בעד מומלצי מפא"י" (לוועד העובדים – ב"ג). אשר לשיטות "השכנוע" שהנהיגו אלמוגי וחבריו, הן כללו מכות, איומים ופיטורים.

    על הפחד של עסקני מפא"י מפני כוחות השמאל, יעידו  דבריו של אלמוגי ביחס לשביתת הימאים  הגדולה ב-1951:

    "היה לי יסוד להניח, שאנו מתקרבים למבחן כוח, החורג במידה רבה מן המאבק על השלטון באגודת הימאים... הביאו לידיעתי, כי אחדים ממנהיגי  המורדים, ובראשם נמרוד אשל, עמדו בקשרים הדוקים עם איגודים מקצועיים קומוניסטיים... נודע לי על פגישות שקיימו המורדים עם אסתר וילנסקה ממנהיגות מק"י".

    מאבקם של הימאים למען ניהול האיגוד שלהם, תוך דחיית התכתיבים של  מנהיגי מפא"י, היה מאבק אמיץ וארוך. הוא היה סימן דרך ומופת למאבקים אחרים, שבאו בעקבותיו.

השותפות בהנהגת ההסתדרות

    בעקבות הבחירות לוועידת ההסתרות ולמועצות הפועלים בשנת 1989, הצטרפה סיעת חד"ש לראשונה לקואליציות, בראשות מפלגת העבודה, בכמה מועצות פועלים. בין השנים 2007-1994, הייתה חד"ש חברה בקואליציה בהסתדרות והיו לה שני נציגים בהנהגתה. לאחר הוועידה האחרונה, ה-20, שנערכה ב-2007, התנהל משא-ומתן, אך בסופו-של-דבר, לא הצטרפה סיעת חד"ש לקואליציה ההסתדרותית.

    בשעתו, כאשר סיעת חד"ש הצטרפה לקואליציה ולהנהגת ההסתדרות, לא עשינו זאת כביטוי של תמיכה במדיניות ההסתדרות, וגם לא הענקנו הסכמה מראש לצעדים, שבהם נקט הרוב בהנהגה.

    גם בשנים שנציגינו היו חברים בהנהגת ההסתדרות, הופענו בעקביות נגד החלפתם של הסכמים קיבוציים בהסכמים אישיים, נגד ההפרטה של חברות ממשלתיות והסתדרותיות, נגד ניתוק קופת חולים מההסתדרות, נגד סגירת עיתון ההסתדרות "דבר", ונגד הפגיעה המתמשכת בערכים מעמדיים, כמו ביטול ציון ה-1 במאי. במקביל תמכנו בכל צעד לטובת העובדים, לרבות השגתם של הסכמי תוספת יוקר, של הסכמי שכר ושל הסכמי מסגרת ארציים.

    למרות שההחלטה בדבר פתיחת שערי ההסתדרות בפני העובדים הערבים יושמה, נמשכה אפלייתם בקבלה לעבודה, במקומות העבודה, וגם במסגרות ההסתדרותיות עצמן. לכן נאבקנו לשילוב מלא של הפועל הערבי בהסתדרות, להקמתן של מועצות פועלים ביישובים הערביים ולשוויון זכויות מלא במקומות העבודה.

    נושא חשוב נוסף, בו עסקנו במשך שנים, היה הדאגה לשכר הוגן ולזכויות לפועלים הפלסטינים מהשטחים הכבושים. פעלנו להכרה באיגודים המקצועיים הפלסטיניים ובזכותם לייצג את הפועלים הפלסטינים המועסקים בישראל.

המשימות הנוכחיות

    בעשורים האחרונים חלו שינויים רבים במבנה של החברה הישראלית, בריכוז  העושר, מצד  אחד, ובגידול במספר החיים בעוני, מצד שני. התחזקו כוחות הימין, אך המשימות העיקריות של הקומוניסטים בתחום המעמדי-חברתי נותרו בעינן. לכן מתייצבת המפלגה הקומוניסטית הישראלית בעקביות לימין מאבקי העובדים להגנת רמת חייהם, נגד כל גילוי של אפליה של עובדים ערבים ושל נשים עובדות, ונגד כל פגיעה  בהישגיהם הסוציאליים של השכירים.

    ממשלות  ישראל לדורותיהן מייצגות את  בעלי ההון הגדול, הישראלי והזר. מבחינתן, טובת המשק  היא גידול ברווחים של בעלי ההון, סוחרי הבורסה וראשי הבנקים,  ולא דאגה לרווחתו של האדם העובד.

    בפעילותנו היומיומית ובהופעות של נציגינו במוסדות ההסתדרות ובכנסת, אנו, הקומוניסטים, אומרים בפה מלא, שלא ניתן להתגבר על המצוקה הכלכלית והחברתית מבלי לפתור את הבעיה היסודית, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לב הבעיה הוא ההכרה בצורך בסיום הכיבוש, בנסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967, ובהקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל. מול גל ההסתה, לפיה "אין פרטנר", אנו אומרים, שהפרטנר שלנו הוא הנציגות הנבחרת של העם הפלסטיני ואיתה צריך לדבר, כדי למנוע את  שפיכות הדמים  ולבנות סיכוי לחיים משותפים.

    המפלגה הקומוניסטית הישראלית מעבירה את מסורת המאבק המעמדי מדור לדור. אנו מודעים לכך, שבמאבקים חברתיים ישנן עליות ומורדות,  וכי כל דור תורם לניסיון המאבק הנצבר.

    בשנות ה-70 וה-80  של המאה העשרים, חברי המפלגה הקומוניסטית נמנו עם היוזמים והפעילים במערכות של העובדים. חברינו היו פעילים בוועדי הפעולה של העובדים, שארגנו שביתות ומחאות ארציות. פעילות זו ביטאה את מדיניות מק"י, המבוססת על אחדות פעולה של העובדים, ללא הבדל השקפה פוליטית  והשתייכות מפלגתית. 

    עלינו לזכור ולשנן, שלא  "ההנהגה" היא ההסתדרות, אלא העובדים המאורגנים בה, והם יכולים לשנות ולעמוד על משמר זכויותיהם. תפקיד מדריך ומכוון היה ויהיה לקומוניסטים ולחד"ש, ומחובתנו להגביר את מעורבותנו במאבקם של עובדי ישראל, יהודים כערבים.

    תרומת הקומוניסטים לקידום המערכה המעמדית להגנת זכויות העובדים מותנית ביכולתנו לרכוש את  אמון העובדים, לגלות מסירות ודוגמא אישית. עשינו זאת בשנות שלטון המנדט הבריטי וגם במאבקים הידועים, שהיינו מעורבים בהם, באזורי התעשייה בתל-אביב, בחיפה, בפתח תקוה, בנצרת, בדיר חנא ובמקומות נוספים. היו אלו יוזמות שצמחו מלמטה ודירבנו את הנהגת ההסתדרות להתייצב לימין העובדים והמובטלים  ולמלא את תפקידה. זו המסורת של המאבק המעמדי, שעלינו ללמוד ולהמשיך וליישם בפעילותנו היומיומית.