מאת עבדאללה זועבי

אחת ההחלטות המוצדקות והאמיצות ביותר שקיבלתי על עצמי, היא ההשתתפות הפעילה במחאה החברתית של הקיץ האחרון. מק"י וחד"ש הכריעו, ובצדק, לא רק להשתתף במחאה, אלא לעודד חברים להגיע לתפקידי הנהגה בתוכה. בדיעבד, מתוך ראייה אישית ומפלגתית, היה זה צעד הכרחי, שנבע מהערכים ומהאידיאולוגיה שלנו.

גל המחאה האחרון מהווה ביטוי בולט, בקנה מידה רחב, של המאבק שלנו לעיצוב פניה של החברה, שנמשך מזה עשרות שנים. על כן, טבעי שנפעל להשפיע על סדר העדיפויות של תנועת המחאה, ועל האמירה הערכית שלה. אלמלא היינו עושים זאת, היה חל עלינו המשל על האיש, שרצה בכל מאודו לחצות את הנהר לגדה השנייה, אך לא רצה להירטב במים. לרצות שתנועת המחאה תאמץ אמירה חברתית נוקבת, אך לסרב לעבוד בכל הכוח ובמלוא האחריות בתוכה, זה צעד המביס את עצמו.

האוכלוסייה הערבית-הפלסטינית בישראל היא האוכלוסייה המקופחת ביותר מאז קום המדינה. תמונת המצב החברתית-כלכלית הקיימת מלמדת, שקרוב לוודאי שהיא תמשיך להחזיק בתואר הזה. אפשר לנסות לפרש ולהסביר, מדוע לא נהרה אוכלוסייה זו לרחוב בעת התפוצצות המחאה החברתית בישראל, דווקא סמוך למהפכות ולמחאות בעולם הערבי. אך בשום פנים ואופן אסור להצדיק התנהגות זאת. מחויבותנו המיוחדת לדאוג, שבגל הבא של המחאה החברתית, שעשוי להתרחש בקיץ הקרוב, תמלא האוכלוסייה הערבית תפקיד מרכזי ומשמעותי בתנועת המחאה.

מלכתחילה היה ברור, שהשתתפותם של פעילי מק"י וחד"ש, כפעילים מרכזיים במחאה החברתית, תגרור אחריה ויכוח בקרב זרמים פוליטיים יריבים באוכלוסייה הערבית. לנו, פעילי המחאה הערבים, היה ברור גם כי דרכנו בתנועת המחאה לא תהיה סוגה בשושנים, וכי נצטרך לשבת באותו מעגל דיון ובאותו אוהל יחד עם גורמים שאינם מכירים בזכויותיה של האוכלוסייה הערבית-הפלסטינית בישראל.

כפעיל ערבי במחאה החברתית, מילאתי את החובה של הדגשת בעיותיה המיוחדות של האוכלוסייה הערבית, שהיא האוכלוסייה העשוקה ביותר בישראל, וכן – העמדת התביעה לשוויון זכויות. זאת עשיתי בצד מאבק בלתי מתפשר למען הדרישות הכלליות של תנועת המחאה, למען השכבות המוחלשות. אומנם הייתה זו משימה מורכבת, אך לא נכנענו ולא ויתרנו. מאמצינו תרמו לחידוד עמדותיה של תנועת המחאה, והביאו לכך שהנהגת מחאת האוהלים אימצה תביעות חשובות, הנוגעות בבעיותיה של האוכלוסייה הערבית: הדרישה להכיר בכפרים הערבים הלא-מוכרים בנגב, והדרישה לאישור תכניות מתאר מוניציפאליות לרשויות המקומיות הערביות, תוך הרחבת שטח הקרקעות שבתחום השיפוט שלהן.

המערכה שניהלנו בתוך תנועת המחאה החברתית, למען דרישות אלו ואחרות, נתקלה בהתנגדות מצד אנשי ימין, שהיו פעילים במחאה. היה זה מאמץ מורכב, אך לא נרתענו. לא אשכח את הוויכוחים הסוערים שניהלנו במאהל המחאה בעפולה, שנמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה. לא אשכח גם את הניסיון הכושל של מספר גורמים עוינים למנוע ממני לנאום בעצרת המחאה בעפולה, בפני קהל של למעלה מעשרים אלף איש. המסר שהבאתי לעצרת, בדבר הקשר בין המצב הכלכלי הקשה לבין הכיבוש המתמשך והבנייה בהתנחלויות, לא היה מסר שלכולם היה קל לעכלו.

גם בהפגנת ההמונים בקריית שמונה, שבעצרת בסופה השתתפתי כנואם, היו כאלה שהאמירה הפוליטית והחברתית שהצגתי עוררה אצלם קשיים ושאלות. כשירדתי מהבמה באותה עצרת, הבהרתי לעיתונאים את עמדותינו בתשובה לשאלות, אשר חלקן היו פרובוקטיביות: "איך אתה מרגיש כשאתה נואם מול עשרים אלף איש, והתמונה של גלעד שליט מונפת מול עיניך?"; "האם לא הגיע הזמן להחליף את כל ההנהגה הערבית?"; "האם אתה יכול להצהיר בפומבי שאתה נגד זכות שיבה גם ליפו ולחיפה?"; "האם חד"ש לא תנסה לנצל את המחאה לצרכיה הפוליטיים הצרים?"; "האם לא יכולתם, אתם הערבים, להפגין בצורה שלווה גם באוקטובר 2000, ובכך למנוע את שפיכות הדמים?"; "אתה קורא לעצמך ערבי ישראלי?".

עינינו מופנות לוועידה ה-26 של מק"י, שתיפתח ב-15 במארס. על ועידה זו מוטל לגבש תכנית עבודה לקראת הסיבוב הבא של המחאה החברתית, ולקראת הבחירות הקרובות להסתדרות. תפקיד חשוב, שעלינו להגשים – פעולה בקרב השכבות המוחלשות, וביניהן האוכלוסייה הערבית, כדי לעודד אותן להמשיך את המאבק ולא להירתע מלצאת לרחוב. חשוב לא פחות – על קאדר הפעילים של המפלגה למלא, באופן מודע, את התפקיד של מובילי המחאה החברתית, בציבור היהודי ובציבור הערבי כאחת.

* המאמר פורסם השבוע בגיליון "זו הדרך" במסגרת במת הדיון לקראת ועידת מק"י שתתקיים בחודש מארס הקרוב.