מאת עודד גולדרייך

בדו"ח הוועד המרכזי של מק"י לוועידה ה-26, נכתב: "הימשכותו של הכיבוש הישראלי הולידה תופעות של ייאוש ושל אכזבה. ישנם בין המאוכזבים, שהגיעו למסקנה, כי המציאות שיצר הכיבוש היא בלתי-הפיכה... ולכן הגיעה, לדעתם, העת לוותר על התביעה לכינון מדינה פלסטינית עצמאית, ויש להסתפק בניהול מערכה למען זכויות אזרח שוות במדינה אחת לכל התושבים" (עמ' 47).

העמדת התביעה להקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל, מול התביעה לכינון מדינה אחת לכל תושבי הארץ, אינה נושא שאנו בשמאל בישראל נכריע בו. כאזרחי המדינה הכובשת, על סדר יומנו צריכות לעמוד שאלות אחרות, כגון: כיצד מקדמים מעשית את סיומם המיידי של הכיבוש והדיכוי בגדה המערבית וברצועת עזה, וכיצד בולמים את הגזענות ואת האפליה הנהוגים בתוך ישראל.

שאלת התצורה המדינית שתוקם בשטחים שישוחררו מהכיבוש הישראלי – האם תהיה זו מדינה עצמאית או שתבקש להתמזג עם מדינה שכנה – היא שאלה שהעם  הפלסטיני בשטחים אלה יצטרך להכריע בו בעצמו, מתוקף עקרון ההגדרה העצמית והזכות למדינה.

מותר לנו, בשמאל הישראלי, לעסוק ולדון בשאלה הזו (שיש לה, למצער, אופי אקדמי בלבד, בשלב זה של המאבק), אלא שחובה עלינו לזכור, שלא אנו אלה שבידינו ההכרעה הבלעדית.

אל לנו ליפול לבור של מתן עצות לאחרים, ובפרט לאחרים המדוכאים בידי מדינת ישראל. יש לזכור, כי לפלסטינים בשטחים, המכירים את ההיבטים הדכאניים של מדינת ישראל טוב מאיתנו, יש את מלוא הכלים לדון בשאלה, ממקור ראשון ובהתבסס על ידע.

בנוסף, לפתחנו עומדות שאלות דחופות לא פחות, למשל – המאבק להגשמת צדק חברתי ולהחלשת (ולהחלפת) המשטר הקפיטליסטי. אומנם המחאה החברתית העמידה מאבק זה על סדר יומו של השמאל בצורה מרכזית, אולם עדיין ישנם רבים, המסתפקים במאבק בגזענות או במאבק בכיבוש, מבלי לקשור שאלות אלו עם השאלות החברתיות.

ומה צריכה להיות עמדתנו ביחס לסיסמא "שתי מדינות לשני עמים?". אכן, סיסמא זו, שהיא רדיקלית במהותה, אומצה ורוקנה מתוכן בידי המרכז-ימין בישראל, ובידי הפטרון האמריקאי.

"הביקורת על המשך הכיבוש, שהיא נחלת הרוב בדעת הקהל העולמית, מאלצת את הממשל האמריקאי לשוב ולהכריז על התנגדותו להתנחלויות, ועל תמיכתו בכינון מדינה פלסטינית בצד ישראל, אף שבפועל מונע ממשל אובאמה את קבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם. מצב עניינים זה, אילץ גם מנהיגי ימין כמו שרון, אולמרט ונתניהו להכריז, מן הפה ולחוץ, על תמיכה בפתרון של שתי מדינות, ישראל ופלסטין" (הדו"ח לוועידה, עמ' 47).

אומנם ההיתלות בסיסמת שתי המדינות משמשת את חוגי השלטון להצדקת מדיניותם, המעמיקה את הכיבוש, אבל חזקה עליהם שימצאו בכל מקרה תירוץ למדיניותם המנוולת. נסיגה מסיסמא ותיקה היא בעייתית מבחינה הסברתית. לא קל גם למצוא סיסמא אחרת, אשר מבטאת טוב יותר את המצב המורכב. למשל,  הסיסמא "די לכיבוש",  היא אומנם סיסמא טובה, אך גם היא מופשטת מדי ופתוחה לעיוות ולעיקור (ראו, למשל, את טענת הימין כי "אין כיבוש ברצועת עזה").

ההחלטה על סיסמאות היא עניין טקטי, אשר צריך להיות כפוף לעמדה עקרונית. ואילו עמדתה העקרונית של מק"י בשאלה זו ברורה לגמרי, ופורטה בהרחבה בדו"ח לוועידה:

"גם בתנאים מורכבים אלה, תתמיד מק"י במדיניותה החותרת לגבש מחנה שלום ישראלי רחב ככל האפשר, על בסיס של עקרונות מוסכמים. ניתן לאחד את תומכי העיקרון של שתי מדינות, ישראל ופלסטין, למערכה למען מטרות מיידיות, הומאניות ופוליטיות, אותן חשוב להציג ולמענן חשוב להיאבק עתה, כדי שיושג השלום הצודק והיציב. מול קולות הייאוש והקביעה כאילו מצב הכיבוש הוא בלתי-הפיך, מק"י שבה ומדגישה, כי הדרך היחידה, העקרונית והמעשית כאחת, להשגת השלום הצודק והיציב, היא סיום הכיבוש והקמת המדינה הפלסטינית העצמאית בצד מדינת ישראל. גורל שני העמים, הישראלי והפלסטיני, תלוי בהיחלצות מהכיבוש ובכינון שלום של צדק ושכנות טובה, אשר יקל על גיוס הציבור למערכה נגד העוולות החברתיות, האפליה והגזענות, ולמען שוויון, צדק וחיים טובים יותר" (עמ' 51).

(המאמר יתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך")