מאת לילך ובר

"אבן, נייר" מאת תומר גרדי מציע מודל של אי-ציות אזרחי באמצעות חוסר סיפוק ספרותי, שמתחיל בבית אוסישקין, הבנוי מאבני הכפר הונין

הספר "אבן, נייר" מאת תומר גרדי נע בין ז'אנרים ובין אפשרויות נרטיביות, כאילו חיפש מוקד אולטימטיבי לסיפור. שילוב התשתית של סיפור הנכבה בנרטיב הציוני הוא לא הסיפור שתומר גרדי רוצה לספר. זהו ניסיון סיפורי או ספרותי אחד בו הוא משתמש, אך דוחה על הסף. זהו פיתרון זמין מדי ולכן לא מספק. עבודת הארכיון של יוצא קיבוץ דן גילתה לו, כי מוזיאון אוסישקין לטבע נבנה באמצעות אבנים שנלקחו מהריסות הכפר הפלסטיני הונין. כפר זה התקיים בסמוך לקיבוץ עד שנת 1948, אז גורש באופן יזום, כמתועד במסמכים שבספר. אבני בית אוסישקין הן אבני הכפר ההרוס. ההחלטה לבנות מאבניו הייתה מכוונת, כדי שלא יהיה לתושבים לאן לחזור. שיחה עם חבר קיבוץ מבוגר חושפת, שזה סוד גלוי. אז נחקרת האפשרות: האם העיסוק בהעברת האבנים מהווה בגידה בנרטיב הציוני? זאת, כאשר אין חתירה לתאר סימטריה בין הנרטיבים או סמליות. אם חותרים מתחת לסימטריה ולסמל.

גרדי משתהה על האפשרות, אך פוסל אותה, כשהוא מציף את מעשה הבגידה האפשרי שלו בעמו. אבל גם זו מסגרת סיפורית לא מספקת. עמדתו הפריווילגית של החוקר בעל החזות האשכנזית, שנכנס לארכיונים וזוכה בשיתוף פעולה מצד העובדים בהם – האם זה הסיפור?

ספרו של גרדי רצוף בניסיונות לחקור את עצם מסירת הסיפור, באמצעות קטעים ממסמכי ארכיון המשתלבים בו. סיפורן של ארבע נשים מהכפר הונין, אשר נאנסו ונרצחו, מסופר בו דרך המסמכים. כך נמסר גם סיפור של מצור על תל-אביב, במהלך מלחמת 48', לאיתור עריקים.

עבודת הארכיון מוסבת אל סיפור המחקר עצמו, בדמות גילוי, כי סיפור האונס נמחק מארכיון אחד. הספר כולל דיאלוג מדומיין עם מושאי המחקר, וכתיבה מחדש ושילוב של טקסטים. חלקים אחרים מציעים קטעי פרוזה שנראה שמקומם אסוציאטיבי או רגשי. אגדות-עם שחוקרות את תפקידה של הביצה בתרבות האירופית, שולבו עם קטעים מספר לימוד על אגם החולה. חוויית הקריאה במובאות השונות, שנכתבו בז'אנרים שונים, יצרה אצלי בלבול. זהו ניסיון להרכיב סיפור מבליל של סיפורים, של תיעוד, ושל שאלות על תיעוד. תחושת מועקה התלוותה לקריאה. זוהי קריאה בלא נחת. האם העירוב הזה הוא התחמקות, או הבניה של תודעה מפוצלת   ומתפצלת,   אשר  חוקרת  את  התמות   ואת  היחס המוסרי כלפיהן? זהו ספר לקטני, שעוסק בחומריו מתוך מחויבות עמוקה, והמחויב גם לחומרי השפה ולאפשרות לספר סיפור. האם יש משום התחמקות בעיסוק באופן מסירת הסיפור, במקום בחומרים המרכיבים אותו? מהי הפרקטיקה של אי-ציות אזרחי שמציע הספר? האם התחקות אחר נרטיבים, הרחוקים עדיין מלב הקאנון הספרותי העברי? האם העירוב בין התיעודי לבין הבדיוני?

בדומה לשם כתב-העת אותו גרדי עורך, הקרוי "סדק", גם הספר שלו רצוף סדקים ואפשרויות למלא אותם. העומס של הטקסט ורב-הגוניות שלו, נדמים לפרקים כבריחה וכהקלת ראש, אך נראה שהם בעיקר מייצרים עירוב של שכבות משמעות ואופני השתמעות.

תומר גרדי. "אבן, נייר". הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרי סימן קריאה, 192 עמודים, 82 שקלים.