| המהפכה והאנדרגראונד |
 |
 |
 |
| רביעי, 01 פברואר 2012 20:16 |
|
מאת לילך ובר
במלאות שנה למהפכה במצרים, קבוצת פלסטינמה השיקה את העונה השנייה בהקרנת "מיקרופון", סרט מצרי על תרבות שוליים.
השבוע נפתחה העונה השנייה של מועדון הסרט של קבוצת פלסטינמה, שהיא קבוצת קולנוענים פלסטינים צעירים, שמארגנת הקרנות של סרטים עצמאיים מהעולם הערבי. ההקרנות מתקיימות במקביל בתיאטרון אל-מידאן בחיפה ובתיאטרון היהודי-ערבי (סינמה סראייא) ביפו, פעמיים בחודש. לציון מלאות שנה למהפכה המצרית, הוקרן הסרט "מיקרופון" של הבמאי אחמד עבדאללה. הסרט יצא מעט לפני המהפכה המצרית ומתאר את סצנת האנדרגראונד באלכסנדריה.
הסצנה מתוארת מבעד לעיניו של חאלד, מהנדס שחוזר אחרי שבע שנים בארה"ב אל עירו. הסרט נע בין חוויית גילוי הסצנה לבין שיחה עם אהובתו, שעומדת לעזוב ללימודים באנגליה. הוא רוצה לחזור אליה, היא כבר עם רגל אחת על כבש המטוס. השיחה נמסרת בפרגמנטים לא-רציפים לאורך הסרט. ההסתגלות למרחב הישן, שכבר אינו מוכר, מזמנת מפגשים עם מי שעושים את העיר לעירונית. להקת היפ-הופ, להקת רוק של בחורות גותיות, אמני גרפיטי וסקייטרים.
אנשים צעירים, השואפים לבטא את עצמם מבלי להתאים את עצמם לרחשי לבה של ההגמוניה. לא זו של הכסף ולא זו של השלטון. הבחירה לתאר סצנת אנדרגראונד מבעד לעיניו של מי שלכאורה בחר נתיב לחיים בורגניים נוחים, מייצרת עוינות וגם סקרנות. זוג קולנוענים מתעד את המסע של חאלד. הם עוקבים אחריו עם מצלמה נסתרת, והוא מחפש אותם מתוך עניין בפרויקט שלהם.
 הפרויקט שלהם הוא תיעוד של סצנת המוזיקה באלכסנדריה. עבורם חאלד הוא פרויקט צדדי. הם מראיינים ומתעדים ובודקים מהן האפשרויות העומדות בפני אמן במקום נתון ובתקופה נתונה.
סממני תרבות הנגד המערבית מאומצים באופן שמחדיר בהם תכנים, שנראה שהלכו והסתאבו בעולם המערבי מאז שנות השבעים. האמנות היא מרגשת, והיא מרגשת בגלל שהיא רומנטית. האמנות מציעה פורקן – אומנם זמני ואומנם אינדיבידואלי – ועם זאת משחרר מתחלואי השיטה הקיימת. זו אינה אמנות שוליים ולא תרבות עצמאית, כי אם תרבות מחתרתית. המילה 'מחתרת' טובעת במשמעויות סמליות הרואיות, ויחד עם זאת היא עלולה להתפרש כמינורית.
אם נבחר לקשור בין תרבות אנדרגראונד לבין מהפכות, אולי נעדיף לחשוב על חלופה מילולית, אולי 'תרבות תת-קרקעית'. כזו, הרוחשת מתחת לפני הקרקע של תרבות המיינסטרים, המאשררת את הסדר הקיים, וחותרת לשינוי מהיסוד. אין טעם לדוש בשאלה, האם תרבות האנדרגראונד במצרים אכן הובילה למהפכה. העיקר כאן זה הרומנטיקה. ההיקסמות מכך שהיה מצע תת-קרקעי שחתר לשינוי, שקרא למהפכה לפני שהתקבצו המונים בכיכר תחריר.
הסרט נגמר בקול ענות חלושה. ההופעה המיוחלת של מיטב הלהקות מתבטלת, כאשר המשטרה מחרימה את ציוד ההגברה, שהוצב ברחוב. זאת בדומה לחגיגות ה-25 בינואר, יום השנה למהפכה, שלווו בצקצוקי לשון, אחרי שמפלגות אסלאמיות זכו במרבית הקולות בבחירות הדמוקרטיות הראשונות במצרים. לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, לפחות עד השנה האחרונה, אין סיבה ליהירות. השבוע התפרסם סקר המצביע על כך, ש-80% מהאוכלוסייה היהודית מאמינה באלוהים.
נתון זה פוגם באשליה, כאילו ישראל מסונפת למערב אירופה, ההולכת ומתחלנת, וניכר כי היא אכן במזרח התיכון, בו ניכר תהליך מואץ של פונדמנטליזם. האם יש בתוצאות הבחירות להמעיט מחשיבות המהפכה במצרים? האם בחברה דתית ומסורתית יש מקום לתרבות אנדרגראונד, או שזו הופכת לתרבות שוליים? שולית ככל שתהיה, תרבות עצמאית פעמים רבות מציעה איזו השתקפות או השקפה על תרבות ממוסדת. יש מקרים שבהם הגבול דק וקשה להבחין.
כשהמוזיקאי רייסקינדר שואל בשיר - "למה אנשים עצובים?", הגוף נדרך כמו מעצמו. יש הרבה סיבות להיות עצובים, אבל יש משהו בתשובה כללית, שנכונה לגבי אנשים ולא רק ביחס לחיי הנפש הפרטיים, שיש בו פוטנציאל של ריפוי. מה נדרש למהפכה, פרט לאנרגיה שתלבה אותה? מלבד מסות שייצאו לרחוב ויקראו לשינוי השיטה? דרושה שיטה חדשה. דרושה הצעה טובה יותר. הצעה טובה יותר שתעמוד במבחן הרוב. רוח של מרי קוראת לשחרור מכבלים, ולא להמרה של כבלים. תרבות הנגד שבויה ברומנטיקה של מעטים מול רבים, ולא מתעניינת בקהלים רחבים. רייסקינדר מספק תשובה. הוא לא יודע, למה אנשים עצובים, אבל הוא בן הזמן והמקום שלו. הוא לא יהסס לומר בפומבי, שאחרי כל העצות לחיים טובים בתוכניות הבוקר, אנשים הם עצובים כי הם לא אוכלים טוב.
קבוצת פלסטינמה:
הסרט "מיקרופון":
רייסקינדר:
(המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך")
|