מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בשיחה עם "זו הדרך", במלאות 90 שנה למק"י.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית רואה בפתרון של הסכסוך הלאומי ושל בעיית העם הפלסטיני את המשימה העיקרית הניצבת בפניה. מבלי להפחית בחשיבות של נושאים אחרים, המאבק לסיום הכיבוש, לפירוק כל ההתנחלויות ולכינון שלום צודק ויציב עומד במרכז פעילותנו. כבר לפני 25 שנה אימצנו תוכנית שלום מפורטת, שעקרונותיה הפכו לתוכנית השלום המקובלת על רוב מדינות העולם: סיום הכיבוש הישראלי; כינון מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל; שתי בירות, ישראלית ופלסטינית, בירושלים; פתרון בעיית הפליטים על בסיס החלטות האו"ם.

יותר השפעה בקרב בני נוער, צעירים ונשים

אנו רואים קשר ישיר בין מאבקנו נגד הכיבוש ולשלום צודק לבין מאבקנו להגנת הדמוקרטיה ונגד סכנת הפאשיזם. אנו עדים לאימוץ זוחל של נורמות פאשיסטיות ביחסה של הממשלה לזכויות המיעוט הערבי בישראל, בכל הקשור לחקיקת חוקים גזעניים, לשיח בדבר טרנספר של אזרחים ערבים, כמו גם בהמשך ההפקעות והנישול. לכך יש להוסיף את ההסתה הגזענית, האלימות הגוברת וההעמדה לדין של קומוניסטים ושוחרי שלום.

הכיבוש אחראי גם להסטת תקציבים מנושאים אזרחיים לתחומים צבאיים ולהרחבת הפערים בחברה הישראלית. כמפלגה מעמדית-חברתית, על מק"י להגביר את פעילותה בתחום מאבקי העובדים והמובטלים, ארגון העובדים השכירים והמערכה נגד ההפרטה והניצול הקפיטליסטי. עלינו להשקיע מאמצים, כדי להתגבר על חולשתנו בתחום חשוב זה.

אחד התנאים להגברת וחיזוק המערכות הפוליטיות והחברתיות, שמק"י מנהלת, הוא הרחבת השפעתה בקרב הנוער היהודי והערבי, בקרב הצעירים, הסטודנטים והנשים. בהקשר הזה נועד תפקיד מכריע לברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י), המציינת השנה 85 שנה לייסודה. הקניית השקפת עולם ביקורתית, מרקסיסטית-לנינית ואינטר-נציונליסטית, תחסן בני נוער, צעירות וצעירים, מפני הרעל השוביניסטי וההשתעבדות לתרבות המותגים, ותהפוך אותם לפעילים פוליטיים למען שינוי חברתי ומדיני מתקדם.

נפגענו מהקריסה, אך התגברנו על כך

קריסת ברית-המועצות הייתה מהלומה גדולה למאבק העובדים והעמים לשלום ולקידמה חברתית, למאבק לשחרור לאומי. בעולם, וגם באזורנו, היו מפלגות קומוניסטיות שהעריכו, כי לאחר הקריסה עדיף לוותר על התואר "קומוניסטית", וגם לשנות את צורת הארגון המפלגתי.

גם מפלגתנו נפגעה, כאשר חברים אחדים וגם כמה מנהיגים פרשו ממנה עקב הקריסה. אך אנו לא שינינו את שם המפלגה והמשכנו להיות המפלגה הקומוניסטית הישראלית. היום, 20 שנה לאחר הקריסה, מפלגתנו חזקה יותר דווקא משום שנותרה נאמנה לעקרונותיה: לשותפות היהודית-ערבית, לרעיונות המהפכניים, לארגון הקומוניסטי הלניני.

המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי, המשבר של עידן הגלובליזציה, מלמד, עד כמה חיוני הניתוח המעמדי של המציאות. כיום ברור לחוגים מתרחבים, כי הפרשנויות בדבר מותו של הקומוניזם ביטאו את הרצון של ההון ושליחיו לרפות את ידיהם של הקומוניסטים ושל כל המתנגדים לאימפריאליזם, למלחמות, לאפליה ולניצול.

הניגודים המעמדיים, האופייניים לכל מדינה קפיטליסטית, מולידים את הצורך בהתארגנות העובדים ובמפלגה קומוניסטית, שהיא מפלגת העובדים וכלל המדוכאים.

בשנים האחרונות אנו עדים לכך, שתנועות חברתיות ופוליטיות, שאינן מכנות עצמן קומוניסטיות, מאמצות את המרקסיזם ואת הניתוח המעמדי של החברה, כדי להשיג תשובות אמינות לבעיות חברתיות ולאומיות.

אנו תומכים בתנועות חברתיות, בתנועות נגד הכיבוש, בתנועות אנטי-אימפריאליסטיות. אנו סבורים, כי לכל עם החי בתנאים של כיבוש ישנה הזכות להיאבק למען חירותו. מאבק זה חייב להיות ער לכך, שההתנגדות תהיה נגד הכובשים, ולא נגד אזרחים. התנגדות לכיבוש שאינה אחראית, פוגעת בעצמה.

    מפלגתנו הקומוניסטית הפיקה לקחים מ-90 שנות פעילותה, והחשוב שבהם: להתייצב נגד כל סטייה לאומנית ולדבוק ללא סייג בהשקפתנו האינטרנציונליסטית ובהרכבנו היהודי-ערבי.