מאת גיל אנגלשטיין. הטור פורסם באתר "העוקץ"

שמי גיל, ירושלמי בעבר ותל אביבי בהווה. אתמול זמן קצר לאחר מצעד הגאווה בירושלים הותקפתי באגרופים ובחפץ מתכתי על ידי שני נערים במרכז העיר מפני שהשענתי את ראשי על ברכיו של בן זוגי. בסביבות השעה 22:00 ישבנו חבורה גדולה במסעדת המבורגרים ברחוב הלל. הרחוב היה מלא באנשים שהגיעו ישירות מהמצעד, ניתן היה לזהות זאת רק על פי הפליירים והסרטים הצבעוניים שהיו בסביבה, וגם אצלנו בשולחן הייתה נציגות מגוונת: שני זוגות הומואים, זוג לסבי, וגם כמה סטרייטים. בשולחן הסמוך ישבו שני נערים צעירים כבני 14, גלויי ראש, ונעצו בנו מבטים. הבחנתי בחוסר הנוחות שלהם, והבטתי בהם חזרה, הוחלף מבט. הם לא אכלו שום דבר, רק ישבו והסתכלו. בשלב כלשהו הם הלכו. כעבור כחצי שעה, הופיעו שני חברים נוספים, אור ורותם, וקמתי להגיד להם שלום. אז ראיתי את הנערים מתקרבים שוב. זה נראה לי מעט חשוד. אחד מהם עבר ביני לבין אור ונעמד מאחוריי, וכעבור רגע השני הטיח בי אגרופים: אחד באוזן, אחד בצוואר. מיד כשהתאזנתי הרמתי את הרגליים ורצתי אל תוך המסעדה. כשיצאתי כעבור רגע אור כבר לא היה שם, ויושבי השולחן נראו המומים. כשהתחבאתי בתוך המסעדה, אחד הנערים הטיח בראשו של אור חפץ מתכתי כלשהו, כנראה חגורה, דחף בכוח עוד אחד מיושבי השולחן, ואז הם פתחו בריצה וצעקו לעבר השולחן: "מוות להומואים, להרוג את כולכם". כל זאת סיפרו לי אור, וחבריי בשולחן: סבתא שלי לימדה אותי 'מרביצים לך, תברח', ואני מיישם.

אור דימם מהעורף מהשריטה. אצלי רק צלצלו האוזניים, וסימן אדום הופיע על הצוואר. "בסך הכול" מכה יבשה. ניגשנו לניידת משטרה שחנתה בסמוך וביקשנו להתלונן. אמרתי לשוטר שאני יכול לזהות את הנערים בקלות, מפני שצפיתי בהם שעה ארוכה, ואור ביקש פולידין. השוטר לא הציע לחפש אחריהם. במקום זאת, הוא הפנה אותנו למגרש הרוסים, שם אפשר להגיש תלונה וגם לקבל עזרה רפואית. במגרש הרוסים הודיעו שאין להם תיק עזרה ראשונה, וכעבור כשעה המתנה מסרנו עדות בפני השוטר התורן, שהבטיח שיעשו כמיטב היכולת.

מצעד הגאווה בירושלים 2010. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

אגרוף הוא רק אגרוף, וברור לי שאני לא הראשון לחטוף מכות בירושלים, בישראל ובפלשתין. גם אין לי אשליות שהנערים האלה ייתפסו ויידרשו להסביר את מעשיהם בפני מישהו. בסך הכל, מה קרה? כמה מכות יבשות וקצת דם. זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. וזה העניין: כבר היה יותר גרוע. מצעד הגאווה שבו צעדנו כמה שעות קודם לכן ציין שנה להירצחם ביריות של ליז וניר בבר נוער בתל אביב. לפני חמש שנים, באותו מצעד בדיוק, נדקר אדם, עוד בחור צעיר ששרד למרבה המזל. אחד הנואמים החריפים בעצרת שנערכה אמש לאחר המצעד, בחור טרנס בשם עידו, ביקש להזכיר שהבר נוער לא היה אירוע חריג, כפי שהציבור הרחב, וגם רבים בקהילה הלהטב"ית, מעדיפים לחשוב. מבלי להתעלם מהעובדה שהחיים בארץ הזו מלאים באלימות ובדיכוי על סוגיו המופנים כלפי קהילות ופרטים רבים, אני מבקש לומר: אל תחשבו שהתקדמנו כל כך הרבה. נכון, יש כמה הומואים בפריים טיים, בג"צ כופה על המדינה הסרבנית להעניק זכויות ללהט"בים, ובתל אביב יש מלא מלא מסיבות, אבל השינוי הוא שטחי בלבד: כמו טפלון, מדובר רק בציפוי דק המכסה על תהומות של עוינות ושנאה המלובה באורח גלוי וללא התנצלות על ידי פוליטיקאים, אנשי דת, עיתונאים, מורים ומחנכים ורבות ורבים אחרים.

אני כועס על האגרוף שהוטח בפרצופי, אבל אני לא יודע אם אני יכול לכעוס על הנערים הצעירים הללו: הם בסך הכול מיישמים את מה שמשדרים אליהם מכל הכיוונים. כל עוד במגרשי המשחקים בבתי הספר 'הומו' היא קללה נפוצה, כל עוד סגן ראש עיריית ירושלים מבקש להצעיד בהמות אל מול מצעד הגאווה ובקריצת עין מיתממת לשלול את אנושיותנו, כל עוד אנושיותם של טרנסים, ביסקסואלים לסבית והומואים מוטלת בספק תמידי, אולי אי אפשר לכעוס באמת על שני הנערים האלה, הם רק הש"ג.

חשוב והכרחי להזכיר שיש מי שסובלים מאיום האגרוף-הבא יותר מאחרים. רבים נוטים לשכוח שהטרנסיות והטרנסים, וכל מי מאיתנו שחורג בדרך זה או אחרת מהנורמות המגדריות השגורות, תמיד נחשבים כמי שצריכים להצטדק ולהתיישר או לחטוף אגרוף או רק קללה עסיסית. לפעמים גם מהומואים (כפי שראיתי לא פעם ולא פעמיים). לכן חשוב להזכיר שסולידריות היא אינה בגדר מותרות: היא הכרח. ולכן, כשאנחנו מקבלים בסובלנות את מי שאומר 'למה לצעוד דווקא בירושלים? לכו לתל אביב' או 'תעשו מה שאתם רוצים בבית, אבל למה לנפנף?' אנחנו חוטאים לעצמנו. מי שלא רוצה אותנו ברחובות ירושלים, לא רוצה אותנו בשום מקום, גם אם נסתגר בבית עד קץ הימים. זה מה שהאגרוף הזה אומר בתמצית: תיעלמו. אני חייתי יותר שנים בירושלים משני הנערים האלה, ובטח שאין להם זכות יתרה על הרחובות האלה. היום אני כבר לא חי שם. ברור לי שגם בתל אביב יכולים לתקוף אותי, אבל לפחות שם נבחרי הציבור לא מעניקים לכך גיבוי שבשתיקה.

החשיפה הציבורית לא קלה לי, ואני מבקש להעביר את המלים האלה למרות ולא בגלל. אני לא מבקש אמפתיה, או גינוי רפה לאלימות (כל אחד יכול לגנות מעשה אלים, אפילו אלי ישי) אלא דבר אחר: סולידריות ובחינה אישית של איפה אנחנו מוותרים לשנאה. האגרוף הזה מכוון גם אליכם, להט"בים משלל הקבוצות וגם אל הסטרייטים, כמו שהופנה אל חברי הסטרייט אור, שפשוט הגיע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. מה שיכולתי לעשות אתמול עשיתי: הגשתי תלונה במשטרה. ניסיתי ללא הצלחה לפנות לכלי התקשורת. מה שנותר לי זה לבקש מכם להעביר את המלים האלה הלאה כדי לעכור את שלוותם של אלה שחושבים שהכול ממש בסדר. אמנם לאגרוף בפרצוף יש אפקט יותר מיידי, כפי שלמדתי, אבל מלים זה כל מה שיש לי.