נכתב על ידי אור שי, פעיל בפורום אדום-ורוד של חד"ש.

אם הרצח של מוצאי שבת היה מתרחש בחיפה, כנראה שכותב שורות אלו לא היה היום בין החיים. פרויקט "ברנוער" התל אביבי לא שונה מאוד מ"דוש", מקבילו החיפאי. התפקיד שניר כץ ז"ל מילא לא שונה מהותית מהתפקיד שאני ממלא כאן. אם באמצע ערב של "דוש" היה נכנס למקום רוצח רעול פנים, הייתי עכשיו אני מתחת לאדמה, וייתכן שניר היה כותב עכשיו מאמר לזכרי.

המחשבה הזאת לא עוזבת אותי. ניר לא גר על הירח, הוא היה מדריך בדיוק כמוני. פגשתי אותו כשהוא צעד איתי ועם חבריי במצעדים והפגנות. זה קרה לו, זה קרה לבני הנוער שהיו במקום, זה יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו.

הרצח במוצאי שבת הוביל את הקהילה למציאות של פחד ובלבול. לפני שבוע לא היינו חולמים להציב אבטחה בכניסה ל"דוש", והיום זהו כורח המציאות. ומצד שני, מאז מוצאי שבת לא היה יום שהקהילה לא הייתה ברחובות.

הרצח עורר בקהילה שתי תגובות מנוגדות: האחת של פחד והסתגרות, והשנייה של מחאה ונראות. יש לראות ברצח תמרור אזהרה. לצד האבל, ההלם והפחד, חשוב שכל אחד מאיתנו יראה עצמו כמי שנקרא לתת תשובה למעשה המזוויע. מציאת הרוצח היא עניין למשטרה ולבתי המשפט, אבל יצירת חברה שוויונית ודמוקרטית היא העניין שלנו.

הרצח לא מנותק מהמציאות שקדמה לו. הוא לא מנותק ממעשי האלימות היומיומיים שמתרחשים בכל הארץ. הוא לא מנותק מהאפליה שמדינת ישראל נוקטת בה, שמעודדת את השנאה וההומופוביה.

בעשורים האחרונים אמנם הייתה בישראל התקדמות בכל הנוגע לזכויות הקהילה, אבל האפליה עדיין כאן - וכמו שהחלטות מתקדמות של הכנסת והממשלה שולחות לציבור מסר של סובלנות וקבלה, האפליה הממסדית שולחת מסר לפיו אנחנו פחות טובים, פחות שווים, פחות בני אדם. כשחוק "ברית הזוגיות" של ליברמן מתעלם לחלוטין מזכויות הזוגות החד-מיניים, כשנעשה ניסיון להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים (בהם לקהילה שלנו, לנשים ולזוגות מעורבים אין זכויות) – המסר לציבור הוא ברור, וזהו מסר איום ונורא.

נתניהו גינה השבוע את הרצח, ואמר ש"אנחנו מדינה של דמוקרטיה וסובלנות ונכבד כל אדם באשר הוא". עצם הגינוי הוא מעשה ראוי, אבל ראוי עוד יותר שראש הממשלה יפעל ליישומו בפועל. יש להזכיר לנתניהו שמשרדי הבריאות והפנים ממשיכים להתעמר בטרנסג'נדרים, שסוכנויות האימוץ עדיין מפלות הורים גאים, שנישואים חד-מיניים עדיין לא הוכרו. אם הדברים שהוא אמר השבוע אינם מן השפה ולחוץ, כדאי שנתניהו יתחיל להתמודד ברצינות עם תיקון המצב, כי רק מעשים ישלחו מסר אמיתי נגד ההומופוביה.

ישנם חלקים גדולים בקהילה אליהם ההתקדמות שהוזכרה למעלה כלל לא הגיעה. רק מיעוט מתוך אנשי הקהילה נמצאים מחוץ לארון, התקבלו על ידי סביבתם הקרובה ונמצאים ברמת חיים גבוהה מספיק כדי לאפשר להם לאמץ ילד או להגיע להסדר אחר של הקמת משפחה.

ברוב המשפחות הערביות וברבים מיישובי הפריפריה, אין דבר כזה לחיות מחוץ לארון. ברבים ממקומות העבודה, האיסור על אפליה על רקע נטייה מינית נותר אות מתה בספר החוקים. נשים טרנסג'נדריות רבות מידרדרות לזנות, כי המשפחות מוקיעות אותן ומקומות העבודה לא מקבלים אותן.

אך אולי יותר מכל, קורבנות השנאה הם בני הנוער מהקהילה, ששילמו את המחיר ביום שבת ומשלמים אותו מדי יום ביומו. שר החינוך גינה השבוע את הרצח, וכתב ש"ישראל אינה איראן, וגם לא תהיה". כדאי שסער ידע מה קורה במערכת עליה הוא מופקד: אחד מכל שלושה תלמידים להט"ב חווה הטרדה מינית בבית הספר עקב זהותו המינית, אחד מכל ארבעה היה עד להערות הומופוביות של מורים ואחד מכל חמישה חווה תקיפה פיזית בבית הספר עקב זהותו. אם דבריו של סער כנים, מתבקשים מצידו צעדים ממשיים: להכניס את קידום הסובלנות כלפי להט"ב לתכנית הלימודים, ולאפשר לארגוני הקהילה להגיע לנוער שזקוק להם.

בשנים האחרונות, שמעתי רבים מחבריי מסבירים שהם לא מגיעים לצעוד בירושלים כי "אני לא מגיע למקום בו לא רוצים אותי". זו טעות כל כך גדולה: אם יש משהו שהרצח לימד אותנו, זה ששום עיר היא לא בועה, ושום מקום אינו בטוח יותר מאחרים. זוהי חובתנו לצאת מהארון אל הרחובות, לא רק במצעדי הגאווה, אלא עכשיו ובכל הארץ.

הנראות הזאת היא הצהרה. הצהרה בפני הממסד, שאנחנו לא משלימים עם הפרת זכויותינו. הצהרה בפני החברה, שאנחנו דורשים לא פחות מיחס שווה. הצהרה בפני כל מי שכלואים עדיין בארון, שהם לא לבד, שיש עוד רבים כמותם.

מי שמנסה למנוע את הנראות הזאת, מנסה להשתיק את ההצהרה הזאת. כשח"כים העלו את החוק שנועד למנוע מצעדי הגאווה, הם לא ניסו לפגוע רק במצעד בירושלים, אלא גם בעצם קיומה של הקהילה. מטרתם לא הייתה למנוע "פגיעה ברגשות" (כאילו שלנו אין רגשות), אלא למחוק אותנו מהזירה הציבורית. היום בו נימחק מהתודעה יהיה היום שבו הרצח של מוצאי שבת יהפוך לנורמה.

אם הרצח הזה יעבור בשתיקה, אם הוא יגרום לנו להתחבא, אם הוא יחזיר אותנו לארון – הרוצח ניצח, תהיה זהותו אשר תהיה. הפחד שהוא זרע לא נובע רק מהרצח עצמו, אלא מכך שהוא יחזיר אותנו שנות דור אחורה, לימים אחרים ורעים יותר.

התשובה היחידה שלנו למעשה הנתעב הזה היא הגברת המאבק לשוויון זכויות ולהגנה על הדמוקרטיה. רק חברה שאין בה אפליה, שאין בה שנאה, שאין בה אלימות – היא חברה בה יוכלו ניר כץ וליז טרבושי ז"ל להיות הקורבנות האחרונים של ההומופוביה.