מאת אבי דבוש, פעיל סביבתי.

משרד התשתיות עבר תהליך מיתוגי, שמאפשר לו לנסות להיכנס מהחלון, לאחר שנתקל בדלת נעולה. הסיסמה החדשה של שר התשתיות" בצורת חשמל" אמורה, כנראה, ליישר את כולנו למצב תודעתי משברי, האמור להוביל למסקנה המפתיעה: נחוצה תחנה פחמית עכשיו. והפעם בשם חדש: "דו דלקית", המופעלת בפחם וגז טבעי לחילופין.

לו הייתי חייזר שאך זה מכבר עשה עליה לארץ הקודש, הייתי עוד עלול להתפתות. הבעיה היא שהדיבורים הללו, במיתוג שונה (סחטיין על הקופירייט) נשמעים כבר שמונה שנים. במהלך שמונה השנים שחלפו מיום שאישרה ממשלת ישראל, עקרונית, את הקמת התחנה הפחמית באשקלון ובמהלך כל עימות בין ארגוני הסביבה והרשויות באזור אשקלון, המובילות את המאבק ובין השלטון המרכזי, תמיד נשלף "נשק יום הדין"- החוסר בחשמל. ואיתו השאלות: האם תיקחו אחריות על רמזורים, בתי חולים ומעליות שיפסיקו לפעול, בשל המחסור?

מחאה של גרינפיס נגד הפחם בתחנת הכוח בחדרה

בלימת התוכנית להקמת תחנת כח פחמית, בשנים שחלפו מאישור הממשלה, אמור היה להוביל ליצירת הזדמנות אמיתית לשינוי כיוון במשק החשמל הישראלי, ממש כפי שחרם הנפט לאחר מלחמת יום הכיפורים הביא למעבר פרדיגמה, מהתבססות על נפט ומוצריו (סולר ומזוט) להתבססות על פחם. קריאה בפרוטוקולים של דיונים מתחילת העשור מגלה שמפת הדרכים סומנה זה מכבר: פתרונות כהתייעלות אנרגטית מסיבית, יישור עקומות שיאי הביקוש באמצעים שונים, השקעה באנרגיות מתחדשות ושימוש בגז טבעי (גם אם ביבוא באמצעים שונים, לפני התגליות האחרונות) הועלו על השולחן ונטחנו עד דק. בפועל התרחש מעט מאוד.

למחדל יש אחראים

משרד התשתיות כשל, לאורך השנים, בקידום מהלכים משמעותיים להגדלת הרזרבה - באמצעות התייעלות אנרגטית מסיבית, תחנות סולאריות ותחנות גז טבעי מחד והקטנת שיאי הביקוש, באמצעות הסכמים מסחריים, קידום תעריפים מוזלים לצרכנים והסברה מאידך.

חיבור בין המחירים הכלכליים, הבריאותיים והסביבתיים-מקומיים, יחד עם התהליך העולמי להפחתת פליטות גזי חממה (תחנות פחמיות הן מקור פליטה מרכזי) שהביאה לדחיית התוכנית להקמת תחנה פחמית, עד לבחינת המשמעויות האסטרטגיות למדינת ישראל, במסגרת ועדת שני. הבחינה המקצועית הבלתי תלויה היחידה בעניין, של חברת מקינזי, הביא לשורה תחתונה חד משמעית: רוצים להפחית פליטות וכך לצמצם עלויות כלכליות? ותרו על תחנה פחמית בעתיד הנראה לעין.

כעת, משום מה וללא כל חיבור לוגי בין תפיסות מקצועיות לבין ההשלכות האסטרטגיות שצויינו לעיל-שוב אצה הדרך למשרד התשתיות שמנסה לקדם את התחנה הפחמית, בכסות הדו- דלקית ואומר: פחם תחילה וכעבור שנים, ייתכן מעבר לגז טבעי. לזה ממשלת ישראל לא יכולה להסכים ו-ודאי שתושבי אשקלון והאזור וארגוני הסביבה לא יסכימו. "בצורת חשמל"? בסדר גמור. הבצורת לא נוצרה ביום - ולמחדל יש אחראים. אז שיחקרו את ההתנהלות שהביאה אליו וינקטו כלים מידיים לפתרונו. תחנת כח פחמית, בכל מקרה, וגם אם חלילה תיבנה, לא תתרום לפתרון ה"בצורת" לפני 2016 לפחות.

באזורים כפריים היו אומרים: "בשביל כוס חלב, אין צורך בפרה שלמה". בשביל להתגבר על שיאי הביקוש אין צורך בבנייה דחופה של תחנת כח פחמית יקרה ומזהמת. השנים שחלפו הוכיחו זאת ואם רק ישתחררו במשרד התשתיות מצילה הכבד של חברת החשמל ויחשבו מחוץ לקופסת הפחם, הפתרונות למשק החשמל יוכלו, סוף כל סוף, להתקדם.